פרק 1 – אירוע לבבי

עוד  8 ימים לנסיעה ורועדות לי הביצים. כן, אין מילים אחרות. טעות נוראית, זה מה שעולה לי. איך הגענו לעשות את הטעות הזאת. והנה הבית כבר מושכר והכרטיסי טיסה כבר קנויים והכל מוכן חוץ מאיתנו. מה פתאום נוסעים? איך קם אדם, בן 45, מוציא את 4 ילדיו מכל המסגרות ומחליט לנסוע לטיול לשנה- מה זה חוסר האחריות הזה? והרי אנו מפנים את ביתנו המושכר –  5 דירות עברנו ב 5 שנים מתוך ניסיון נואש למצוא קהילה  – האם נדע סוף סוף איפה אנחנו רוצים לגור כשנחזור? מי בכלל יכול ליהנות בטיול כשאין בית לחזור אליו, ואפילו לא סגור לאיזה עיר בכלל הוא רוצה לחזור? והילדים, הרי סיוט שכמותם לא ברא האלוהים, אז להיות איתם 24 שעות ביממה, איך מרדימים ילדה בת שנה באותו חדר עם 3 מופרעים בני 4 6 ו 8?? ומילא הם – אבל ביחד עם אשתי?

אתמול הייתי באיכילוב בגללה, התחיל לכאוב לי הלב והרגשתי נימול ביד. אף אחד לא יודע מה זה נימול, אבל בגלל שחבר שלי חטף התקף לב לפני חודש והוא סיפר שהיה לו נימול ביד, הרגשתי שגם לי יש נימול ביד. עליתי על הטוסטוס ולקחתי את עצמי לאיכילוב, שני הדלפקים של הקבלה היו מלאים באנשים אז צעקתי כמו מפגר "סליחה יש לי התקף לב". אף אחד לא התרגש, ואיזה אחד מסוף התור אפילו  הגיב אליי בזלזול מעליב "ולי יש אפנדציט".

"אתה משווה אפנדציט להתקף לב?" כמעט ונכנסתי איתו לויכוח חומרות מחלות ומכאובים, אבל אז הפקידה קראה לי בדחיפות אליה. היא מילאה מהר כמה פרטים ושלחה אותי לאחות במיון. ישבו שם כמה חברה לפניי ושוב נאלצתי להתפדח בצעקה המטופשת "סליחה יש לי התקף לב". האחות פינתה איזה בחורה שתפסה את כיסא הבדיקות ואיזה מבוגר התרעם ואמר שאבא שלו זרוק כבר חצי שעה על הספסל בחוץ, האחות ענתה לו שיש פה אירוע לבבי.

אני זוכר שצמד המילים "אירוע לבבי" הדליקו אותי, מייד נזרקתי לימיי כרווק וחשבתי האם היה ניתן להשתמש בצמד מילים אלו כדי לערבב בחורות, לבסוף המערכת פסקה שזה או של ארסים או של זקנים ושזה לא עובד ואולי אפילו הפכתי לזקן שהעזתי להעלות על דעתי שזה בכלל יכול לעבוד "עשית לי אירוע לבבי תאמיני לי". היא לקחה לי דופק ולחץ דם ואחות צעירה לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה לי להוריד חולצה. 9 שנים לא הייתי בחדר עם בחורה בלי חולצה שהיא לא אשתי, זה הרגיש לי מה זה מוזר, כאילו מי חשב בכלל על להכניס גבר, משמע קוף, ובחורה צעירה בת מלך לחדר אחד, ועוד שתבקש ממנו להוריד חולצה.

זהו, נהייתי דוס אמאל'ה – חשוך!! טוב מה לעשות, זה מה ששמר אותי נשוי לאשתי, מבלי ההתחזקות ביהדות כבר מזמן היינו מתגרשים. ומה יהיה באמת עם היהדות במסע הזה, איך נשמור שבת, איך נתקרב ונאהב, איך נחיה בקדושה וטהרה עם כל הליידי בויס והחופים והבחורות בבגדי הים והשרצים? היא חיברה אותי  לקליפסים האלו של הכביסה ולאחר כמה שניות אמרה שנראה לה שהכל בסדר, רק שולחת אותי לבדיקות דם. שוב תור, שוב הרמיסות הזו, תמיד מעניין אותי אם מגיעה אשתו של בוגי יעלון, או נגיד אלפרד אקירוב – האם גם הם מחכים כמוני?

השאירו אותי עם הסיכה בתוך החלק הפנימי של המרפק, אלוהים יודע איך קוראים לזה, החלק הזה שפעם היינו משפשפים והיה יוצא שחור כזה כשהיינו ילדים, אלוהים כמה זמן עבר מאז שהייתי ילד בא לי לחזור. חיכיתי שעתיים בהם שנאתי את אשתי כמו שלא שנאתי אותה מימיה, הרי זה רק בגללה, אנחנו עושים תחרות סמויה מי יהרוג את מי ראשון. ניסיתי לברוח במחשבות שלי לחופשה חלומית בחו"ל אבל אז חשתי שוב את ההתקף כי נזכרתי שהחופשה הבאה שלי היא איתה. והיא למשהו כמו שנה, בלי עבודה ובלי מסגרות לילדים ועם מלא בחורות וליידי בויס ושרצים. טוב שיש לי את הספר החי הזה, לפחות אוכל לגנוב איזה שעה ביום של עבודה, של חופש, "אני חייב לכתוב עכשיו יש לי מחויבות מאמי אני חייב להעלות פרק!!!"

"כשעלה הרעיון לנסיעה לא אמרת שאתה תעבוד משם"! היא תענה, שמעתי שיש בתי חולים טובים בתאילנד זו הנחמה כי כבר אני מרגיש שאני חוטף עוד "אירוע לבבי" מרוב עצבים, מה היא לא מבינה שאני חייב לעבוד? שאם אני לא אכתוב אני אשתגע? והרי כתיבה היא החיים שלי, אני כל כך אוהב לכתוב כל כך אוהב לכתוב כל כך אוהב לכתוב. מי בכלל הגה את הרעיון הנוראי הזה של המסע הזה, זה היה אני או היא? יש את מי להאשים גם בזה? ואיך נחזור ממנו? אולי יציל אותי איזה קוקוס וזהו, שמעתי שהם נופלים שם על הראש בקצב מסחרר. החלטתי שאנחנו חייבים לדבר, שיחה שיחה, מהלב. והרי אני אוהב אותה, אפילו אוהב אותה הרבה יותר מאשר כשהתחתנו, שזה ממש נס, ואני בטוח שעוד חמישים שנה אנחנו בכלל נהיה חולים אחד על השני ברמות מטורפות, אבל מה לעשות שאני כבר לא מתרגל יוגה, לא מתבודד, לא לומד תורה, לא מדיטציה, לא תפילות, כלום. נהייתי גבר ממוצע, רק צריך להתחיל לראות כדורגל, קצת יורו, קצת יציאות עם חברים ביום חמישי, קצת פוקר, קצת פורנו, קצת נערות ליווי "אבל רק בחו"ל" ואני קוף רגיל. איך בכלל הקוף הרגיל מצליח לאהוב את אשתו ולהיות לה נאמן, איזו סיבה לעזאזל יש לו לא לבגוד או לא להתגרש?

אז עכשיו אני שונא אותה!!! והיא לחוצה שהאהבה שלנו לא תחזור כי תמיד כשאנו בתקופה לא טובה זה מה שהיא חושבת, ואני יודע שאנחנו האוקיינוס בעומקו ולעיתים יש גלים וסערות אבל זה רק על פני הים, אבל היא נלחצת מכל סערה כאילו זו האמת, אולי היא צודקת פתאום מחלחלת לי המחשבה, וואוו הטיול הזה קריטי איך נצא ממנו אלוהים יודע, אני רק יודע שאנו נכנסים חבולים ביותר. אולי הרופא ירשום לי במרשם שאני מורחק מהבית למשך כשבועיים, וכשאני חוזר אשתי מורחקת לחודש. ואז הילדים מורחקים לשלושה חודשים, ובחורה ביום חובה, לא לשכוח אחת ליום, לפני האוכל. לא קוראים לי ואני משתגע. יש דבר כזה מיון פרטי? מה עם הקרסול של אלפרד, או עם השבר ביד של אשתו של בוגי – בוגי יעמוד לידה יחכה?

טלפון מבצל, אני בא להרים ואז נעצר. פתאום קולט שזו בושה לקבל התקף לב, זה כאילו שאני זקן. אני לא מרים לו וכועס על עצמי, זה בושה לקבל התקף לב? אני, האדם הפתוח והמשתף ביותר, מודל הפתיחות, אני מתבייש לספר לו, מה קרה לי? קוראים לי סוף סוף והרופא אומר שהכל בסדר, הקטע הוא שבכלל לא היה אכפת לי שלא יהיה בסדר. אני אומר לו שזה בגלל אשתי, שהיא הורגת אותי בזמן האחרון, הוא אומר לי שאני בר מזל שזה רק בזמן האחרון. בדיחות כאלו של גברים שכבר לא מצחיקות אפילו את הגברים. ועכשיו אנחנו נוסעים ביחד לשנה. כל היום ביחד.

איזה מזל שאתם איתי.

 

נהנת מהקריאה? רוצה להמשיך?
בוא להיות שותף למסע כתיבת הספר הבא שלי
להצטרפות לחץ כאן